מבנה רב (1994) בע"מ ואח' נ' כלל בריאות שירותי אשפוז בע"מ

החלטה

1.בפניי בקשה "דחופה להוספת ראיה מטעם המערערות", כחלק מתיק המוצגים שהוגש מטעמן.

נימוקי הבקשה וטיעוני הצדדים

2.לטענת המערערות, מדובר בטיוטה ראשונית של הסכם השכירות שנוסחה על ידי ב"כ המשיבה ונשלחה לב"כ המערערות באמצעות הפקסימיליה. מטרת צירופה של הראיה, לטענת המערערות, היא לסתור את הטענה שהעלתה המשיבה בסיכומיה בערעור, לפיה יש לפרש את התניה הקבועה בסעיף 11.3 בהסכם השכירות כנגד מנסחו של הסעיף, כאשר לטענת המשיבה, המערערות הן שניסחו את הסעיף.

3.לטענת המערערות, ההצדקה להוספת הראיה, נובעת מכך שמדובר בנושא השנוי במחלוקת בין שני הצדדים, כאשר, לדבריהן, טענת המשיבה בעניין זה הועלתה לראשונה בסיכומיה בערעור, מבלי שהצדדים נדרשו לשאלה זו במסגרת הדיון לפני בית משפט קמא. עוד טוענים הם, כי מדובר בראיה השנויה במחלוקת בין הצדדים, אשר יש בהתרת הוספתה , כדי להביא לחקר האמת.

4.המערערות אינן מכחישות, אף כי במובלע, כי לאור הוראת תקנה 457(א) לתקסד"א, הן חדלו מחדל בכך שלא הציגו את הטיוטה, שצירופה מבוקש כעת, כראיה מטעמם בערכאה הדיונית. אולם, לטענתן, ההלכה היא, שגם במקרים שבהם מחדלו של המבקש הוא שהביא לכך שראיה מטעמו לא הוגשה במועד לערכאה הדיונית, רשאית ערכאת הערעור להתיר את הגשתה, ובלבד שניכר כי אותה ראיה הינה בעלת חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין. בעניין זה, הן מפנות לספרו של א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי (תל אביב, מהדורה תשיעית, תשס"ז-2007, בעמ' 617, וכן בעמ' 636-637 והאסמכתאות המצוטטות שם).

5.המשיבה, בתגובתה, טוענת כי המערערות, בהנמקתן לבקשה, מציגות מצג עובדתי מטעה, בטוענן, כי הטענה שההסכם נוסח על ידי המערערות הועלתה על ידה, לראשונה, בסיכומיה בערעור. היא מפנה בעניין זה לסעיף 38 לכתב הגנתה בבית משפט קמא, לתצהירו של המצהיר מטעמה, מר עמי אגרא בבית המשפט קמא, וכן לסעיפים 44-48 לסיכומיה בבית המשפט קמא.

6.המשיבה מוסיפה וטוענת, כי לא הוצג בפני בית משפט זה כל טעם מדוע לא הובאה אותה ראיה בפני הערכאה הדיונית. לדבריהן, הטעם היחיד שהוצג לבית המשפט הינו הטענה שהעניין הועלה לראשונה על ידי המשיבה בסיכומיה בערעור, טענה המופרכת על ידי הנתונים שהובאו בפסקה 5 לעיל. עוד לדבריה, גם אין המדובר בראיה שהמערערות לא ידעו אותה, או לא יכלו לגלותה בשקידה סבירה וככל שהתרשלו באי הצגתה בערכאה הדיונית, אין בכך כדי להוות הצדק להגשת הראיה בשלב הערעור.

7.עוד טוענים הם כנגד העובדה שמערערות הוסיפו את הראיה עצמה שצירופה מבוקש, כנספח לבקשתן, ולמעשה ניסו "להגניבה", לתיק בית המשפט.

דיון והכרעה

8.תקנה 457(א) לתקסד"א, שכותרתה "ראיות נוספות בערעור", קובעת את הכלל, לפיו בעלי הדין אינם זכאים להביא ראיות נוספות בפני ערכאת הערעור, אלא אם בית המשפט שלערעור סבור שיש בראיה הנדונה כדי לאפשר לו מתן פסק דין. לשון התקנה הוא זה: "בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאה הראיות הנוספות".

9.הפסיקה מבחינה בין ראיות להוכחת עובדה שאירעה טרם מתן פסק הדין נשוא הערעור, לבין הצגת ראיות להוכחת עובדה שאירעה לאחריו. ככלל, התרת הגשת ראיות מן הסוג הראשון, תיעתר רק לאחר שהוכח כי אי הבאת אותה ראיה נבעה מסיבות שאינן תלויות במבקש, וכי המבקש לא יכול היה לגלותן בשקידה סבירה, ובהנחה שנהג בתום לב (ראו : א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית), תשס"ט-2009, עמ' 664-666, וכן ע"א 8021/03 אלישע נ' אלישע פ"ד נט(3) 337). חריג לכלל האמור, עשוי להתקיים גם במקרים בהם מחדלו של המבקש הוא זה שגרם לכך שהראיות לא הוגשו במועד לערכאה הדיונית, וזאת, במצבים שניכר בהם כי הראיה נשוא הבקשה היא בעלת חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין (רע"א 4321/08 עיריית לוד נ' פרבמן (לא פורסם, 1.9.08)).

10.לעניין יישום הכלל והחריג לו, יש לזכור כי בענייננו, השאלה מי ניסח את הסכם השכירות והשלכתה על פרשנות ההסכם, כלל לא עלתה לדיון במסגרת פסק הדין קמא. בית המשפט קמא נדרש, בהסכמת הצדדים, רק לפרשנות המשפטית של הסכם השכירות נשוא הערעור בכלל, וסעיף 11.3 בהסכם זה בפרט, ובחר להעדיף בעניין זה, את פרשנותה המשפטית של המשיבה על פני הפרשנות המשפטית של המערערות.

11.לא-זו-אף-זו, גם המערערות, בנימוקי הערעור שהגישו, ואשר מהווים את המסגרת הדיונית לדיון בערעור, כלל לא העלו את הנושא לדיון והתייחסו אך לפרשנות המשפטית הראויה של הסעיף האמור, לשיטתו, ולא לשאלה מי ניסח אותו ולמשמעותה. בהקשר זה ראוי לזכור כי תקנה 415 לתקסד"א שכותרתה "נימוקים שלא פורשו", אוסרת על הוספה, במהלך הערעור, של נימוק שלא פורש בכתב הערעור, אלא ברשות בית המשפט, המותנית בהצגת טעם ראוי לכך. לא-זו-אף-זו, לנוכח הוראתה של תקנה 415, לא ניתן להעלות, גם במסגרת הסיכומים בערעור, טענה חדשה שלא נטענה בהודעת הערעור (ראו גורן, שם, בעמ' 649-650).

12.עוד יצוין, כי אין דמיון בין המקרה שנדון בע"א 105/05 דהאן נ' קסון פס"ד מיום (10.11.05), שעליו מבקשות המערערות להסתמך, לבין ענייננו. באותו עניין הותר, כחריג לכלל, צירופה של ראיה שהיה בה לכאורה כדי לבסס טענה של המערערים, לפיה המשיב הציג מצג שווא לפני בית המשפט. זאת מאחר שפסק הדין קמא בוסס במידה רבה על הערכת מהימנות, שמקורה בהתרשמותו של בית המשפט מהעדים שבאו לפניו. כאמור, בענייננו, פסק הדין אינו מבוסס כלל על ממצאי מהימנות, ועניינו פרשנות משפטית של סעיף בהסכם השכירות, כאשר, בית המשפט כלל לא נזקק לשאלה מי ניסח את הסעיף.

13.לאור האמור, אין מקום להיעתר לבקשה.

14.בשולי הדברים ראוי להעיר, כי מוצדקת טענתה של המשיבה, שהמערערות נהגו שלא כהלכה ,כאשר צירפו כנספח לבקשתן את גוף הראיה שצירופה מתבקש, מבלי שקיבלו היתר לכך מבית המשפט. זהו נוהג פסול ובלתי ראוי. לפיכך, מוצדקת בקשת המשיבה, כי אותה ראיה תוצא מתיק בית המשפט, כאשר, מבחינתו של בית המשפט, מובן מאליו, שאין היא מהווה ראיה קבילה ואין בה כדי להשפיע על שיקול דעתו. למהלך זה נודעת גם השפעה על נושא פסיקת ההוצאות.

15.אשר על כן, הבקשה לצירוף ראייה בערעור נדחית. והמערערות ישאו בהוצאות הבקשה, ללא קשר לתוצאות הערעור, בסך של 1,500 ₪.

16.המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ' אלול תשע"א, 19 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.